להצטרפות לשיעור לדרך

לוגו משוחזר לילי.png

מאחורי כל צרחה יש צורך

שיחה על תקשורת מקרבת עם ארנינה קשתן, ותיקת המנחות המוסמכות בארץ, מייסדת מרכז מיתרים -
הבית ללימודי המצפן ותקשורת מקרבת, ויוצרת שיטת "המצפן" לחופש אישי, משפחתי וחברתי.

דנה כסיף בן-אריה |

1.2.2020

לפני כמה שנים, כשהבן שלי היה ממש קטן, נחשפתי לעולם התקשורת המקרבת. מהרגע הראשון משהו הדהד לי עמוק בפנים והרגשתי שמצאתי בית, שהשילוב הנדיר שבו, בין גוף תאורטי למודל מעשי, סוף-סוף הסביר לי דברים שהרגשתי בפנים. פשוט, כאמא צעירה, היה קשה לי לתמלל אותם, כי הם סתרו כמעט את כל מה שגדלתי עליו, שבן-זוגי גדל עליו ושבעצם כל מי שאני מכירה גדל עליו. מאז - החיים, הניסיון ובעיקר הקשר שיש לנו עם בן הכמעט 5 שלנו, הוכיחו לי שיש דרך אחרת לנהל מערכות יחסים, להתמודד עם קונפליקטים ובכלל להתנהל בעולם הזה.
כשעלה הרעיון לייצר ניוזלטר לכבוד יום המשפחה שעוסק כולו בתקשורת מקרבת, היה ברור לי שאני רוצה מישהו מקצועי שיסביר את הקסם של התקשורת המקרבת. והשם הראשון שעלה לי היה ארנינה קשתן, מייסדת מרכז מיתרים ויוצרת שיטת "המצפן". ארנינה היא כנראה גם זו שטבעה את השם "תקשורת מקרבת" (ששמה המקורי הוא תקשורת לא-אלימה, NVC  Nonviolent CommunicationTM). 
* * *

אמנם נדרש קורס שלם כדי להבין לעומק את השיטה, ובכל זאת, אם נרצה להסביר לקוראים מהי תקשורת מקרבת, מה תאמרי להם?
לא במקרה, אחד הכינויים של תקשורת מקרבת הוא "שפת הלב". זוהי למעשה גישה נוספת להסתכלות על העולם האנושי, שהדבר הפשוט והמהפכני שהיא מציעה הוא ההבנה, שבמוקד כל פעולה שלנו בעולם, ישנם צרכים אנושיים. מכאן גם נגזרת הנחת-המוצא שלה, שכשאנחנו מבינים את הצרכים שמניעים אותנו, כמו גם את הצרכים של האחר,  אנחנו מצליחים לא רק להתמודד עם מצבים מאתגרים בהרבה יותר קרבה ושיתוף-פעולה, אלא גם להגיע לפתרונות יצירתיים, שעובדים לכולם. 
דר' מרשאל רוזנברג, אבי השיטה, לא המציא את השיח על צרכים, אלא הפך אותם למהות השיטה כולה. בשונה מן הגישה הפסיכו-סוציאלית הרווחת, שלפיה "יצר לב האדם רע מנעוריו", ועל כן צריך לרסן ולתקן אותנו (מה שמצדיק, לכאורה, שליטה ושימוש בכוח כבר מגיל צעיר), מרשאל מיקם את השיח בְּשדה תודעתי אחר, שעליו דיבר כבר במאה ה-13 המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רומי: "אי-שם, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם". בשדה הזה התאוריה של התקשורת המקרבת מתקיימת, לא עוסקים במה "בסדר" או "לא-בסדר" בהתנהגות של מישהו, אלא בחיפוש המניע העמוק שמאחוריה - צורך אנושי כלשהו. הצרכים הם אוניברסליים, ומה שמייצר את השוני והמגוון האנושי הוא המינון והאופן שבהם הצרכים באים לביטוי.
הייחוד הנוסף של התאוריה הוא שהיא מציעה מודל תקשורתי המאפשר לנו בכל רגע נתון, ובעיקר במצבי אי-הבנה, לבחור היכן וכיצד למקד את תשומת-הלב שלנו בדיאלוג. המודל מפנה את תשומת לבנו לרבדים השונים שאנו מבטאים בתקשורת, ומאפשר לנו לבחור לאיזה מהם להתייחס באמצעות ארבעה מרכיבים:
תצפית: מה במציאות אנו (או אחרים) רואים/שומעים (במקום מה אנחנו מפרשים ושופטים)
רגשות: מה הרגשות העולים בנו (או באחרים) בתוך אותה מציאות (במקום רק מחשבות ודעות)
צרכים: מה הצורך הפנימי שהוליד את הרגש (במקום להאשים אחרים במה שאנחנו מרגישים)
בקשות: מה נרצה לבקש ממי כדי למלא את הצורך (במקום לדרוש)
בעיקר בתחילת הדרך, השימוש במודל עשוי להיחוות כמאד מלאכותי. לכן אני תמיד מציעה לראות אותו כמו לימוד של בלט קלאסי, שממנו אפשר לצאת ולאלתר ריקוד חופשי. יחד עם זאת, ההתכוונות הפנימית להיעזר במרכיבי המודל, הן בביטוי העצמי שלנו והן בהקשבה האמפתית, מאפשרת לנו לזכור, שבכל סיטואציה, גם האדם שמולנו, בדיוק כמונו, רוצה שייראו אותו ויתייחסו אליו. וזה בדיוק מה שמאפשר השימוש המודע בשפה: לעצור מלהגיב את התגובות הרגילות שלנו של שיפוטיות, דרישות ואיומים ומכוון את תשומת הלב שלנו להבנה מה המניע להתנהגות (ביני לבין עצמי, ביני לבין אנשים קרובים, לבין אנשים בעבודה ובחברה בכלל).

 "הלאה, מעבר לטוב ולרע, יש שדה. אפגוש אותך שם". ג’לאל א-דין רומי.

אם היית צריכה להמליץ רק על דבר אחד מתוך העקרונות של תקשורת מקרבת, מה היית ממליצה ליישם?
הייתי ממליצה על 2 דברים, שמעורבבים זה בזה:
א. להקשיב לפני שעונים או מסבירים.
ב. להשתמש בכמה שיותר בסימני שאלה, במקום בסימני קריאה או נקודות.
כיוון שאין לנו גישה לעולם הפנימי של אף אדם, אנחנו למעשה שומעים, מפרשים ואף מגיבים אל האחר מתוך החוויה שלנו, ולא מתוך מה שקרה מבחינתו. כך, לצערנו, נוצרים רוב הקונפליקטים בעולם (כשאנחנו "יודעים" מה השני התכוון, והשני נדהם, ועכשיו הוא שופט אותנו... וחוזר חלילה). אחד הטיפים הגדולים - והמאתגרים - ליציאה מהפלונטר הזה הוא לשאול את האדם השני "האם לזה התכוונת?" =
זהו גם אחד מן העקרונות הייחודיים של מרשאל - חיבור לפני פתרונות: כשאנחנו משחקים ב"מי צודק" - כולם מפסידים,  כי גם ה"צודקים" נותרים בתחושת בדידות. אז אם אנחנו רוצים לחוות מערכות יחסים משמעותיות, במיוחד בבית הפרטי שלנו, אנחנו רוצים למצוא את נקודת החיבור. וזו נמצאת בַּכּוונה, לא במעשה, והכוונה היא הצרכים.

מאד ייתכן, שחלק מהמורות והמורים שיקראו את הריאיון הזה יחשבו לעצמם, שזה אולי יכול לעבוד בבית עם הילדים הפרטיים שלהם, אבל לא בכיתה עם 40 תלמידים; איך את רואה את זה?
הכוונה ביישום תקשורת מקרבת בכיתה היא בראש ובראשונה, להיערכות אחרת מתחילת הקשר עם התלמידים. בין היתר זה יכול לבוא לביטוי באופן שבו אנסח את השאלות בכיתה, את שיעורי-הבית ואת ההערכות שלי. ואם קורה שאני מנהלת דיאלוג עם ילד או ילדה במהלך השיעור, אני מזמינה את כל הכיתה ללמוד ביחד מן ההתנסות הזאת, ועם הזמן גם להשתתף, להגיב ולהציע הצעות. בהדרגה, הם עצמם לומדים לנהל את הקונפליקטים ביניהם. 
במקביל, בשיחות עם תלמידים מחוץ לשיעורים, הייתי משקיעה בשיקום האמון (שהוא הצורך הבסיסי שנפגע אצל ילדים מול מבוגרים), ועושה זאת ב-2 דרכים עיקריות: אותנטיות ואכפתיות (אמיתית) כלפיהם.
כחלק מן הביטוי העצמי האותנטי שלי, בעיקר במצבים מאתגרים, אשאף ככל היותר לדבר באופן חשוף ובגוף ראשון על החוויה שלי, במקום בָּהאשמות והדרישות הרגילות בגוף שני, וכן להזמין אותם להיות חלק אקטיבי בתהליך של פתרון קונפליקטים. כך, למשל, אומר להם: "אני ממש לא רוצה להשתמש בעונשים ובכוח, ולשם כך אני זקוקה לשיתוף-הפעולה שלכם בעניין. זה מדבר אליכם? בואו נחשוב ביחד מה יכול לעזור לכולנו להרגיש נוח בכיתה." תופתעו לגלות, עד כמה כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות פגיעים עם האמת שלנו, זה מעניק לנו יותר נוכחות ועוצמה (שאיננה נובעת משימוש בכוח כלפיהם). ובמצב הזה, יש להם הרבה יותר אמון בי, ולכן גם מוטיבציה לחפש ביחד משהו שיעבוד לכולם. 

 "מאחורי כל צרחה יש צורך". ארניה קשתן

איך אפשר ללמד תלמידים לדבר בשפה של תקשורת מקרבת?
תשובה אמיתית? בכך שאנחנו, המורות והמורים, המבוגרים בכלל, נחיה אותה ונשתמש בה. כולנו, בכל הגילים, רוצים לדעת שאכפת מאתנו, שרואים אותנו, שאנחנו חלק מהתמונה. אלא שאחרי שכל-כך הרבה פעמים בילדותנו, כשהבענו את רצונותינו ורגשותינו הגיבו אלינו בשיפוט ממשפחת ה"לא-בסדר", איבדנו את האמון שמישהו יכול להיות אתנו באמת. כך למדנו להסתיר את מצוקתנו, וכחלק מהניסיון להגן על עצמנו - לסגור את הלב כלפי האחר ואף להפעיל נגדו אלימות. אחד השיעורים העמוקים שנוכל להקנות לתלמידים (ולעצמנו) הוא, שחלק מן ההגנה על עצמם זה לראות את האחר; כי כשאני מצליחה, בעזרת ההסתכלות האמפתית, לא לראות את האחר כנגדי/ כרע/ כחצוף, אלא כמי שפעולותיו נבעו מתוך מצוקה, החוויה שלי משתנה. מתוך כך אני יכולה יותר ויותר לבחור תגובות שהן לא אוטומטיות. באופן פרדוקסלי, אמפתיה לאחר - משרתת אותי.
וכדי להעצים עוד ועוד את הנוכחות שלהם בעולם, וכך להיות פחות תגובתיים ויותר קשובים, אנחנו יכולים, בעזרת המודל, ללמד תלמידים (וללמוד ביחד איתם) לבטא כמה שיותר בכנות מה קרה להם בפנים (לא מה היה "לא בסדר" אצל האחר), לומר באומץ מה הכי היו רוצים שיקרה  /שממש חשוב להם (מבחינת הצרכים), ו - הכי חשוב - לבקש בקשות שבעצם שואלות אם הצד השני מוכן להיענות לנו (במקום האוטומט של לאיים ולדרוש, שנולד מתוך הפחד שלא נקבל מענה). 

אקלים בית-ספרי הוא אחד הגורמים שמשפיעים על תלמידים; איך תקשורת מקרבת יכולה לעזור כאן?
מנסיוננו בעבר ראינו, שאפילו אם רק כיתה אחת מאמצת תהליך של תקשורת מקרבת, השינוי משפיע על כל בית-הספר. נקודת המוצא היא לראות את התלמידים כבעלי צרכים ורגשות, וכחשובים לא פחות מאשר המבוגרים. ככל שנצליח לשחרר התניות של פחד, אשמה ובושה ולחיות באומץ, נוכחות ואמפתיה - השינוי יקרה מעצמו.
בית-ספר שיבחר לעשות שינוי, יבחן, בין היתר כיצד להכניס חמלה מעשית למערך הבית-ספרי (גם בתוך הצוות) וכיצד לתרגם את הערכים והחזון של בית-הספר להסכמים שיעבדו לכל הצדדים, בעזרת המודעות והכלים של תקשורת מקרבת. אפשר, בין היתר, לחשוב איך להגיב במצבי קונפליקט (או כשתלמידים עושים דברים שלא מוצאים חן בעיני המורה):- האם ומתי נגיב באמפתיה? מתי (וכמה) נוכל להקשיב ואחר-כך להסביר? איך נוכל לתת לתלמיד/ה את ההרגשה שלמורה אכפת ממנו - ועדיין לשמור על גבולות? 

כשמנסים ליישם את המודל של תקשורת מקרבת בהתחלה ישנם מצבים בהם השיח על צרכים ורגשות מרגיש לא טבעי ומאולץ, האם יש לך טיפ איך לנהל שיח מקרב בצורה שתרגיש אותנטית?
אני עצמי כמעט לא מדברת רגשות וצרכים לפי המודל הקלאסי מספיק שהלב שלי מכוון, ואז המלים הן משניות. המון פעמים, במקום לשאול, למשל, "את צריכה הבנה?", אני אומר: "ממש בא לך שכבר יבינו אותך?", או - "מה הכי יעשה לך טוב?" שפה מדוברת, לא מאולצת. כן, אצלי בתודעה אני מחזיקה את הידיעה שמדובר בצרכים ורגשות, אבל אני ממש לא חייבת להשתמשבטרמינולוגיה הזאת, כי אם  האדם שמולי לא חי אותה, יוצא שאני בעצם לא אמפתית כלפיו. 
וטיפ צידה לדרך למי שרוצה להעמיק בעולם של תקשורת מקרבת?
אפשר להתחיל מחומרים באינטרנט; יש
קורס בסיסי של מרשאל רוזנברג ביוטיוב, יש 2 ספרים מתורגמים לעברית של מרשאל, "תקשורת מקרבת - שפה לחיים" ו"לגדל ילדים בחמלה", והספר של אחותי, ענבל קשתן (ז"ל), "הורות מהלב". 
 וההמלצה החמה והאפקטיבית ביותר היא - לבוא לקורסים. כי מתנת התקשורת המקרבת היא שינוי מהותי בכל מישורי החיים, לנו ולסובבים אותנו. מוזמנים/ות בחום לסמינר מיוחד להורים, מטפלים ואנשי חינוך,
לגעת בחיים של ילדים, בהנחייתי.